אגדה שהיתה באמת ומה ניתן ללמוד ממנה
חג החרות, אני בחופשה בבית ומקבל וואטסאפ מעמית קליינמן, האם אני מוכן לכתוב כתבה לאתר לקראת יום השואה.
למה אני?
אבא שלי, ז'אן קלוד דריימן ז"ל, למי שלא יודע... היה אוהד שרוף של הקבוצה. מה זה שרוף? אם יש משחק גביע הטוטו חסר משמעות באמצע שבוע בצהריים בסכנין, הוא שם. אם הוא מאושפז בשבת בלניאדו, מתחת לשמיכה, עם אוזניות, הוא מקשיב לשירים ושערים...
לקראת "הסוף", בשיא טיפולי הכימו... אני גורר אותו (לבקשתו) עם כיסא גלגלים למגרש. יומיים לפני שנפטר, מרותק למיטה בבידוד בבית חולים, לוחש לאחי שבא מארה"ב, תיקח את המנוי שלי ותלך למשחק... ואכן, למחרת מותו ועוד לפני הלוויה, אני ואחי מגיעים למשחק לקיים את בקשת הנפטר ומתרגשים ממחוות מחיאות הכפיים.
למה הסכמתי והתיישבתי לכתוב?
מי שמכיר אותי יודע שאני אתאיסט אדוק. כשהתכוננו לליל הסדר, שאלתי את עצמי למה אני צריך לשבת ערב שלם ולקרוא טקסט מופרך (לדעתי) ועוד בארמית... מצד שני, זאת הזדמנות מצויינת לקיים דיון עם הילדים מה זה "חופש", איפה גבולות ה"חופש" שלי כי הן פוגעות באחר, מתי מותר להגביל את החופש שלי ומתי ה"חופש" הופך למעשה לאנרכיה. אנחנו מקיימים כאלה דיונים גם "סתם" בארוחת שישי, אבל חג החרות... בכל זאת הזדמנות מצויינת.
אז איך חג החירות, הרצון להכניס תוכן עדכני לסיפור יציאת מצרים ואבא שלי, "עד המוות בצהוב" מתחברים להסכמה שלי לאתגר? חשבתי קצת, ביקשתי מעמית "חופש אומנותי" והחלטתי לספר את הסיפור של אבא שלי, לא "כדי שידעו" מה עבר עליו אלא כדי לספר את הסיפור שנוכל לחשוב קצת ולראות מה ניתן ללמוד ממנו, שיהיה אקטואלי.
ולעובדות הסיפור
אבי נולד בשנת 1943. כתינוק בן חודשים ספורים, הגיע עם אימו, דודתו ואחותו הגדולה לכפר קטן באלפים הצרפתים, קרוב לגבול איטליה. מה זה כפר קטן? בית יצחק נראה לי גדול עליו.
הכפר וכל האזור היו תחת שליטה של דיביזיה איטלקית ומפקד הדיביזיה לא הרשה לגסטפו לחפש יהודים, למה? אין לי מושג, אבל לכפר הזה, של 1500 תושבים,. הגיעו קרוב ל-1000!!! פליטים יהודים שחיו מוגנים בכפר. סבתי התיידדה עם שכנותיה, נשות הז'אנדרמים הצרפתים (סוג של מג"ב, נקרא להם "שוטרים") שהוצבו בכפר.
כשבספטמבר 1943 איטליה נכנעה, הכח האיטלקי פשוט קם ועבר ברגל את האלפים חזרה לכיוון איטליה, כשברור שלמחרת מגיעים הגרמנים ו... הגסטפו שיחפשו יהודים. חלק מהיהודים עברו או ניסו לעבור איתם את האלפים, אבל ראבאק, זה האלפים, לא מעלה גולני הקליל בחרמון.
כיוון שסבתי, שגם היתה בהריון, ידעה שאין לה סיכוי לעבור את האלפים היא פנתה לשוטרים לעזרה. ואלה הציעו לה לברוח עם אחותה לאזור אחר בצרפת ולהשאיר את הילדים בכפר, בחסותם וכך היה... סגן מפקד תחנת הז'אנדרמיירה, שהיו לו 3 בנות, שלח את אחת מבנותיו לגור עם אימו ודודתי "החליפה" אותה כ"ביתו" והמפקד עצמו, שהיה "נשוי טרי" ללא ילדים, מכר סיפור שכן היה להם תינוק, שהושאר עד אז אצל ההורים שלו באזור אחר בצרפת ועכשיו הם הביאו אותו אליהם... וככה, תוך ידיעה שאם יתפסו יוצאו להורג עם משפחותיהם, השוטרים שמרו וגידלו 2 ילדים יהודיים, זרים, פליטים... מספר חודשים, עד שסבתי מצאה מקום בטוח ואחותה, בלבשו נזירה, באה לאסוף אותם בסיוע מסמכים מזוייפים שסידרו לה מראש אותם שוטרים.
נשמע כאגדה מצוצה מהאצבע? כן! אמיתי? לחלוטין!
אז איך בסוף, הכל מתקשר יחד?
אחרי שנגמרה המלחמה ואחרי כמה שנים של שמירת קשר, ניתק הקשר עם משפחות השוטרים. כמשפחה פולנית טובה, ה"דב" הזה הסתובב שנים בבית וכולם התעלמו ממנו, עד שבשנת 2009, לא משנה עכשיו למה... נוצר קשר עם איזו חוקרת שואה שחיפשה את השוטרים.
השוטרים כבר נפטרו בשיבה טובה ונמצאו הילדים שלהם. אחרי מספר חקירות ואימות נתונים, יד ושם הכירו בהם כחסידי אומות העולם ובספטמבר 2010, 67 שנה אחרי, נערך טקס מרשים בכפר והוענקו תעודות ומדליות לסידי אומות עולם לילדי השוטרים.
בטקס, שהיה מלווה במשמר כבוד של הז'נדרמיירה הצרפתית, נאם גנרל, "אלוף פיקוד האלפים" (או משהו כזה). הוא התחיל את הנאום שלו בפירוט של כל מבצעי איסוף היהודים ע"י הז'נדרמיירה הצרפתית, פירוט כל מחנות הריכוז שהקימה הז'נדרמיירה, אליהם נשלחו היהודים, לקראת העברתם, ע"י הז'נדרמיירה, למחנות ההשמדה בפולין. ואז הוא אמר שלמרות הפשעים הנוראיים שביצע הארגון שבו הוא מפקד, בזכות אותם שוטרים ששיקרו למפקדיהם, שהפרו את כל פקודות הארגון ופעלו בניגוד להנחיות ול"רוח הארגון", בזכותם, הוא מרגיש היום גאה להיות שוטר וגאה במדים.
אבא שלי, בנאום שלו, ציין שאם ישנה הכחשת שואה, היא לא רק מכחישה את קיומו של הרוע המוחלט של הנאצים אלא גם מכחישה את קיומם של צדיקים וקדושים כמו אותם שוטרים שהצילו אותו ואת אחותו.
תודה על כך שהקדשתם מזמנכם וקראתם את סיפורו של אבי היקר!
הבן שמתגעגע לאבא שלו...