אגדת דשא

הוא היה אחד מכוכבי הקבוצה בשנות ה-70 וה-80, שיתף פעולה עם בני לם, זכה עם מכבי נתניה בארבע אליפויות וגביע ונמצא במקום הרביעי בטבלת ההופעות של המועדון, ראיון מיוחד עם שחקן העבר היקר שלנו אלברט גזל.

 

אלברט, מה אתה חושב על מכבי נתניה של השנים האחרונות?

"בשנים האחרונות וגם עכשיו אני הולך לכל משחק עם עודד וגדעון קליינמן. מבחינת הזהות: כשבני לם הגיע הוא נתן יותר לשחקנים צעירים לשחק. הרגשנו ורואים גם לפי הקהל שרוצים שחקני בית שישחקו".

כאחד ששיתף עם בני פעולה כשחקן וכמאמן - איך זה לראות אותו ככה על הקווים?

"לי זה לא חדש, אנחנו ביחד חמישים שנה אני ובני. הוא היה המחליף שלי שהוא עלה מהנוער לבוגרים ואני כבר הייתי עשר שנים בבוגרים. צריך לזכור כמובן שזה לא קל, ברגע שאין תוצאות אז יש בעיות. צריך לתת לו זמן וסבלנות ולראות מה יהיה בסוף העונה".

 

ספר קצת על הקריירות שלך ושל בני מבחינת אימון

ראשית לכל למי שלא יודע - עבדתי 25 שנה במחלקת הנוער של מכבי נתניה,משנת 1983 כשסיימתי לשחק. לי ולבני לם המחלקה הייתה ליד הבית והיה לנו כיף  - לא חיפשנו את אימון קבוצת הבוגרים. הזמנים השתנו, גם כשאתה מאמן נוער אתה לא יכול להגיע למה שאתה מגיע בבוגרים. לפי דעתי הוא עשה את המעבר עשר שנים מאוחר מדי, סך הכל בני הוא מאמן לא פחות טוב ממאמנים אחרים בליגת העל, יש לו ניסיון -  הוא עבר מספיק בחיים".

 

עלית לבוגרים של מכבי נתניה בגיל 16 וחצי, כמוך היו עוד מספר שחקנים – היום דברים כאלה כמעט לא קורים

"יש שינוי לרעה לפי דעתי. אנחנו באנו משכונות וממקומות שלא היה לנו מה לעשות אז כל היום היינו משחקים כדורגל. אני זוכר את עצמי  יחד עם שלומוביץ כאשר היינו גרים בכפר יונה וכל היום היינו משחקים כדורגל עד החושך. היום הדור הזה הוא דור של טכנולוגיה, של טלפונים וטלוויזיות שזה בעיה.  שנית לדעתי הפספוס הוא הטיפול בצעירים ובילדים מגיל 7-8 שלוקה בחסר מאוד, עד שלא יטפלו בגיל הזה בעיקר בלהוציא את השחקנים הטובים ולקדם אותם - יהיה קשה להעלות שחקנים לבוגרים".

 

ספר קצת על הזיכרונות מהימים הגדולים של מכבי נתניה?

"בתקופה שלנו אנחנו חיכינו כל יום לאימון. היינו חברים ולא היה כמעט אינטריגות, היינו באים שעה לפני האימון והולכים שעתיים אחרי האימון - זו תקופה אחרת לגמרי. בגלל זה יצאו שחקנים טובים".

עברת הרבה במועדון - מה הייתה העונה הכי גדולה שלך לדעתך? ומה המשחק הכי גדול?

"בשנת 78 כאשר לקחנו את כל התארים. היו לי המון משחקים אבל תמיד המשחק הראשון הוא הכי מיוחד. שיחקתי נגד הכח רמת גן וקיבלתי ציון שמונה".

 

ספר קצת על סגנון המשחק שלך?

"בעיקר ראיית משחק, מסירות, חוכמה. אני הייתי בתקופה הזאת כמו צ'אבי ואינייסטה. הייתי מעביר מצד לצד את המשחק, היתה צפיפות על הדשא? אתה ישר פותח את המשחק לצד שני ומשתנה כל המשחק".

 

איך למעשה "נמשכת" דווקא לסגנון הזה ולא לכיבוש שערים?

זה היה הסגנון שלי ומה שאהבתי. אני הייתי מגיע חמישה מטרים מהשער ולא הייתי בועט לשער - הייתי מוסר למוטל'ה. מוטל'ה היה אומר לכולם שמתוך המאתיים גולים שהוא שם, היה מאה בישולים שלי. מוטל'ה גדול ממני ב-6 שנים, אני הייתי בגיל 16 והוא היה בצבא והיו לו את המפתחות של המועדון. הוא היה פותח וקורא לי, לוקחים שק של כדורים והייתי מרים לו מהצד. למוטל'ה היתה  פוזה מיוחדת שהוא היה עוצר את הכדור על החזה ובועט - היינו מתאמנים על זה, זה לא הגיע סתם. אתה לא יכול לשבת בבית ולבוא בשבת. היינו מוציאים עשרים כדורים והיינו עושים בבוקר שעה ככה ברוגע. זו הסיבה שאני טוען שצריך להשקיע בקטנים שיגיעו לבוגרים יותר מוכנים. בבוגרים אין את הזמן הזה, בבוגרים אתה רוצה תוצאות ואתה רוצה שחקנים טובים. אם יתחילו מלמטה זה יהיה קל מאוד. צריך לזכור שאנחנו אהבנו את האגודה ואת המשחק".

 

אתה נמצא במקום הרביעי בטבלת ההופעות של המועדון - משהו שמרגש אותך גם היום?

"כן בטח. ראשית כל שבת שיש משחק אני בא עם עודד, גדעון ודוד לביא ביחד ונפגשים. מעלים זיכרונות וצוחקים לפעמים על איך שהיום ואיך שהיה. מה שמצחיק שכל פעם שאתה אומר "בזמננו" אז אנשים צוחקים עלינו וחושבים שאנחנו מדברים שטויות. אלה הצעירים שלא ראו - הם לא יודעים מה זה. המחליפים אצלנו חיכו שניפצע כדי שיקבלו דקות - היה לנו עשרים שחקנים טובים".

אם נלך קצת אחורה - לרגע שרביד הבן שלך התחיל לשחק  איך הרגשת באותה התקופה?

"הפסקתי לשחק   בשנת 1983,  והתחלתי לאמן את הנוער. בגיל חמש כבר לקחתי אותו איתי לאימונים בשכונת בן ציון ליד אליצור. עבדתי איתו קשה מאוד והוא גם עשה קריירה יפה מאוד".

מסר לדור הצעיר של השחקנים

"שיאמינו עצמם, אם הם מאמינים ועובדים קשה - הם יגיעו להישגים, אין סיבה שלא. הם  צריכים לעזוב את הטלפונים בצד קצת ולרדת למטה לשחק - רק ככה הם יהיו שחקנים".