בחזרה לעונת 89/90

בשבת (15:00) מכבי נתניה תפגוש את מכבי פתח תקווה למשחק במסגרת המחזור ה-23 בליגה. לקראת המשחק האוהד הנרי דזנשווילי נזכר במשחקו הראשון ביציע.

 

 
עד גיל 10 גדלתי בשכונת אזורים בנתניה ואחד החברים הטובים שלי באותה תקופה היה קובי חסן שעם הזמן נהיה שחקן במכבי נתניה. כבר אז מגיל קטן היה לו תחביב להשחיל לנו בין הרגליים. בגיל 10 עברנו לעיר לרחוב הרב קוק ובית ספר חדש. ושם הדיבור בין הילדים היה רק מכבי נתניה.

 
המשחק הראשון בו הייתי היה בעונת 89/90, יום שבת בשעה 14:00 בצהריים - אני ואחי הגדול אילן שגדול ממני בשנתיים הלכנו למשחק. אני בהתרגשות גדולה רוצה להיות אחד מהחבר'ה ולהגיד שגם אני הייתי במשחק. המשחק היה נגד בני יהודה בגביע הטוטו. הגענו למגרש ובחוץ הרבה אנשים ואני נכנס משער אחד. שלימים הפך לשער לביא, הסתכלתי למעלה על הטריבונות וקיבלתי סחרחורת. אמרתי שלגובה הזה אני לא עולה. עוד לא הבנתי מה קורה ואני רואה את אחי כבר למעלה בסוף היציע. עליתי ברגליים רועדות מפחד.

 

התחיל המשחק וזה גביע הטוטו ואין יותר מידי רעש - ואז אלי דריקס עושה 1-0 לנתניה, הצעקה של הקהל היששש זה דבר שאני לא אשכח בחיים, הרגשתי שהיציע קורס. הפחד מהצעקה והאדרנלין שהיה לי באותו רגע זה מה שאני חושב שבאותה תקופה משך אותי למגרשים. הפסדנו דרך אגב 3-1.  

 
מדי שבת היינו יושבים בקופסא במקום קבוע בשער אחד מתחת לטלויזיה ואחרי כל גול מסתובבים לכיוון הטלוויזיה אולי יראו אותנו במבט ספורט. יום אחד זה גם סיבך אותי. בגיל 13 קיבלנו עונש מההורים לא ללכת למשחק. למרות תחנונים ובקשות שלי ושל אחי ובקשות סליחה 0 זה לא עזר לנו. אני ואחי אמרנו לעצמנ, נצא מוקדם לשחק כדורגל ומשם בשקט נלך למשחק-  סוד שלי ושלו. הגענו למשחק למקום הקבוע. נתניה מבקיעים ואנחנו בנוהל מסתובבים למצלמות. בערב אנחנו רואים את התקציר עם אבא שלי ואת מי הוא רואה בטלוויזיה חוגגים את הגול? קיבלנו חמישים קללות בגרוזינית והוא לא חזר על אותה קללה פעמים.

 
מאז מכבי נתניה בשבילי זה הכל בחיים, אני תמיד אומר לבנות שלי שהדבר הכי חשוב בחיים זה משפחה והביחד. ומכבי נתניה זה משפחה.