מרימים ליציע - מסביב לעולם

 

 

 

תומר בן נחום אוהד הקבוצה המתגורר כעת בפלורידה שבארצות הברית. לאחר הצבא יצא תומר לארה"ב לתקופה של חצי שנה, ערכנו השבוע ראיון עם תומר על הגעגועים, הקושי בהפרשי השעות, וההבדלים בתרבויות הספורט. 

 

ממי למעשה קיבלת את האהבה למכבי נתניה? 

 

"אני גר בקיבוץ רמת יוחנן שזה ליד הקריות ולכן תמיד אנשים מופתעים שאני אוהד דווקא מכבי נתניה. הסיבה היא מאוד פשוטה - קיבלתי את האהבה לנתניה מאבא שלי וכשהוא היה ילד זאת הייתה תקופת הזוהר של המועדון ומאז הוא אוהד ואני בעקבותיו".

 

מה המשחק הראשון שלך ביציע?

 

"המשחק הראשון שהייתי בו היה ניצחון 2-1 על הפועל עכו בעכו. והמשחק הראשון בקופסא היה המשחק האחרון בקופסא בניצחון 3-2 על סכנין".

 

הרגע הכי גדול והרגע הכי מאכזב שלך כאוהד?

 

"הרגע הגדול: קשה לי לבחור בין המשחק האחרון בקופסא בגול של עמרי בן הרוש, לבין הנצחון 4-2 על מכבי תל אביב בבכורה של בני. מיותר לציין איזה הרגשה מטורפת הייתה בשני המשחקים".

 

המאכזב: גם פה קשה לי לבחור בין שניים, הראשון זה ההפסד לקריית שמונה בגמר גביע ברמת גן. אני ואבא שלי נסענו עד רמת גן (שזה יחסית רחוק מאיתנו) ברכבת ירד עלינו גשם שוטף ובסוף הפסדנו בסוף של ההארכה. הרגע השני הוא גמר הגביע האחרון נגד בני יהודה. כל המשחקים עד הגמר עוד הייתי אזרח והייתי בכולם וכמה ימים לפני הגמר התגייסתי ולאחר שלא קיבלתי שחרור מהמפקדים נאלצתי לצפות בטלפון. מכיוון שראיתי בדיליי, עוד לפני הפנדלים של קניקובסקי ואשכנזי, קיבלתי הודעה מדוד שלי שהוא אוהד מכבי תל אביב: ״לא נורא, אולי שנה הבאה״ וכך הבנתי שהפסדנו עוד לפני שבכלל ראיתי את הבעיטות".

 

לאן ומתי עברת לארה"ב?

 

"עברתי לארה"ב (פלורידה) לתקופה של חצי שנה בשביל לנקות קצת את הראש אחרי הצבא, לבקר בני משפחה שגרים פה, לעבוד קצת ובעיקר להנות וללכת למשחקי NBA" .

 

איך ההתנהגות שלך שם ביום של משחק?

 

"דבר ראשון אני מחכה כל השבוע ליום שבת (במידה והמשחק בשבת ולא ביום אחר). ביום שבת עצמו אני סופר את השעות והדקות עד הרגע בו צריך לצאת לדרך. שם את החולצה הצהובה, לוקח את הצעיף והדגל ויוצא לדרך עם חיוך ומקווה לחזור באותה הרגשה".

 

העניין של הפרשי השעות

 

"הפרש השעות בפלורידה הוא 7 שעות אחרי, שזה אומר שאת שלושת המשחקים הראשונים ראיתי בשמונה בבוקר ואז אין את החלק המעצבן של לחכות כל היום למשחק והזמן לא זז".

 

יוצא שמפספס משחקים בגלל ההפרשים?

 

"בגדול יצא לי לפספס כמה משחקים שלא היו בשבת בגלל הפרשי שעות. כי כשהמשחק לדוגמא ביום ראשון בשמונה בערב אז אצלי זה אחת בצהריים ואמצע יום עבודה אז אי אפשר לראות אבל זה לא מונע ממני לפתוח כל רגע את האפליקציה של התוצאות ולראות אם יש שינוי בתוצאה".

 

איך הסביבה הקרובה שלך בארה"ב מגיבה להתנהגות שלך בימי משחק?

 

"רוב הפעמים אנשים מופתעים מהרמה שאני מושפע מהתוצאות של הקבוצה, בין אם זה שמחה מטורפת אחרי נצחונות ובין אם זה דיכאון ובאסה רצינית אחרי הפסד".

 

כמה אתה מרגיש געגוע למגרש בזמן שאתה נמצא שם?

 

"מרגיש געגוע ברמה בלתי מוסברת. כמובן שאני הכי מאושר בעולם שהקבוצה בתקופה טובה עכשיו והקהל ממלא את המגרשים אבל זה קשה לראות ולא להיות שם. במיוחד אחרי שהייתי הולך לכל משחק שהייתי יכול ובתקופת הצבא הייתי סוגר שבתות שלא הייתי אמור כדי לצאת שבוע אחרי כשיש משחק בית שכלול במנוי".

 

בזמן שאתה נמצא שם - יצא לך להכיר קצת אוהדים של הקבוצה?

 

"את האמת שבאופן מפתיע מאוד כן, אחד האנשים שעבדתי אצלם הוא נתנייתי במקור ואוהד שרוף של הקבוצה".

 

מה ההבדלים למעשה בתרבות הכדורגל שאתה מרגיש?

 

"ההבדל העיקרי בין הספורט פה ובארץ הוא העידוד של הקהל. בארץ העידוד הוא הרבה יותר רציני וזה מרגיש כאילו בארץ האוהדים הרבה יותר רוצים שהקבוצה שלהם תנצח. עוד הבדל שיש זה שבארץ יש הרבה יותר יריבות ומתח בין הקהלים ופה בגלל שקבוצות חוץ מגיעות בקושי עם אוהדים (כי זה לא שעה או שעתיים נסיעה כמו בארץ זה קצת יותר) ולכן אין כמעט יריבויות בין קהלים.

בנוסף, עוד הרגל שראיתי בכל מיני משחקים בחול (לא רק בארה"ב) זה שברגע הצגת השחקנים - לא פשוט מקריאים מהדף אלא שמים איזה שיר מוטיבציה כזה שמכניס גם את השחקנים וגם עם הקהל לזון".

 

לסיום, מסר לקהל האוהדים

 

לשיר ״ ברגעים הכי קשים לעולם לא נעזוב״ זה קל, ולהגיע למשחקים שהקבוצה נמצאת ברצף טוב והשעה נוחה זה גם קל, מה שקשה זה באמת להמשיך להגיע ולעודד שהקבוצה בתקופה פחות טובה, ואלו הרגעים בהם אנו נמדדים כקהל".