"נתניה זה לנצח"

ביום שני (20:30) תארח מכבי נתניה את הפועל תל אביב למשחק במסגרת המחזור ה-35 בליגה. לקראת המשחק ערכנו ראיון עם איתי הרמן, הידוע יותר כ-"הצ'ייסר". הרמן מספר על אהבתו למכבי נתניה, בניית הסטטיסטיקות כילד, השוני להיות בפרונט וכמה קשה להיות חד בכל פעם מחדש.

 

אתה זוכר מתי התחיל החיבור שלך למכבי נתניה?

 

"אני זוכר את היום, המשחק הוא גמר הגביע של 78' בעונת הדאבל כשאני בן שבע. גדלתי ברמת השרון והכל היה מכבי תל אביב, זה היה בתקופה שהכדורסל זכה בגביע אירופה וכל המדינה הייתה מכבי תל אביב. אחי בא אליי וסיפר לי על הקבוצה המופלאה הזאת - זה היום שלמדתי על המילה דאבל. הוא סיפר לי שיש שם אחים שעובדים בשיתוף פעולה מדהים. אמרתי רגע, מה עם מכבי תל אביב ואז אחי הסביר לי שכדורסל וכדורגל זה לא באמת קשור. מאותו רגע אני מגדיר את עצמי כאוהד נתניה, וזה מגדיר אותי. אני הנתנייתי היחיד בכיתה ובשכבה כל השנים האלו - זה מי שאני". 

 

בתקופת הילדות שלך בנית סטטיסטיקות וטבלאות סביב מכבי נתניה - איך זה התחיל?  

 

"בשנות השמונים כולם היו משוחקים באותה השעה ומשודרים ברדיו. אני חושב שזה התחיל מזה שהייתי צמוד לרדיו וקופצים למשחקים ומכניסים שירים באמצע. מה שהיה מאוד משמעותי זה שהיה את המעבר לשיטת שלוש נקודות - משהו סביב המתמטיקה הזאת חייב אותי לשבת ולהבין מה זה אומר. מה שאני זוכר מאוד טוב זה מאבק עם הפועל כפר סבא, שעמד על הפרשי שערים ושברי נקודות. הייתי חייב להבין את הדבר הזה. זה התחיל מהמצוקה הזאת שאתה יושב מול הרדיו ולא קורה כלום - יושב מול נייר ועושה את החישובים האלו. נהייתי סטטיסטיקאי טוב לימים". 

 

במשך שנים   כתבת ויצרת חידות ומשחקים – בשנים האחרונות עברת לפרונט כצ'ייסר- ספר קצת על השינוי?

 

"זה דבר והיפוכו. זה משהו שהיה מאוד בטבע שלי, כיוון שהמון שנים כשהייתי מגיע לאולפני טלוויזיה זה היה ברמה שאסור לדעת מי אני, כדי שלא יקרה שיהיה לי מגע עם מתמודדים ואולי אפלוט לידם איזה תשובה. בשעשועונים  בהם חילקו הרבה כסף זה היה אפילו מאובטח. זה באמת לעשות את ההפך, במקום לדאוג שאני אהיה מוסתר, זה לשבת מול המצלמה ולהיות אפילו כוכב של התוכנית. זה משהו שמשך אותי, לנסות להיות מישהו אחר. חוויתי יותר מעשרים שנה בצורה מסויימת, ועכשיו להרגיש מה זה הצד ההפוך. לא סיפרתי את זה להרבה אנשים אבל הייתה לי פנטזיה כמוסה שסיפרתי לעצמי – כאשר אהיה בן 70 בפנסיה אגיע לשעשועון ואספר שם שכתבתי פעם. פתאום נוצרה סיטואציה שמגשימים לי את החלום הרבה לפני הפנסיה. התחושה היא מוזרה כי באמת הרבה אולפני טלוויזיה הם מקומות שאני מכיר אותם טוב מהצד השני. אתה נמצא במקום מוכר אבל בסיטואציה אחרת. היום אני כבר לא חושב על זה ויותר מרוכז במה שקורה באולפן".

 

  בשידורים הראשונים היה לך איזה לחץ מיוחד?

 

"באמת בכל תוכנית ושאלה יש את הדבר הזה. עוד דבר שיש לי גם היום והיה יותר חד בתחילת הדרך זה שאני לא באמת מבין איך אני נראה בתוכנית. אני מצטלם ולא רואה את עצמי. עד היום קשה לי לנסות לדמיין איך דברים נראים על המסך, אבל היום יש לי מושג יותר טוב ואני יכול להיות רגוע לגבי זה. יש הרבה מאוד כוכבי טלוויזיה שלא עושה להם טוב לראות את עצמם. בגלל שתולים בי תקוות שאני אנצח הרבה משחקים ואחסוך הרבה כסף, מאוד פחדתי ממשהו שיקרה ויגרום לי לקריסה ואחד הדברים שפחדתי זה לראות את עצמי. רק אחרי שצולמו 21 תוכניות ראיתי את עצמי פעם ראשונה בטלוויזיה. היום אני רואה כבר את כל התוכניות מיד שהן יוצאות". 

 

עד כמה קשה להיות חד בכל תוכנית ולשלוף את התשובות?

 

זה לא פשוט קורה. יש שני דברים שכן עוזרים וקורים מתוך הסיטאציה. שיא הלחץ ב-99% ממנו הוא תורם וגורם לי להיות חד עם המצלמות וכל זה. צריך להפריד בין הצילום של התוכנית עד הגמר, שזה קצב רגיל, לבין הגמר שהוא מאוד מלחיץ. מה שיש לי בשנים האחרונות, זה שדווקא שהתוצאה גבוהה אני כבר נדרך מעצמי. הקושי הוא במקום שבו שאני עובד על עצמי שהיעד הוא נמוך, אני לא יכול לשכנע את עצמי שכנראה אני אפסיד ואני צריך להיות דרוך.

 

"אני מתחיל לדמיין שאני בועט פנדל למשל. כאשר התחלתי להיות צ'ייסר, אמרתי שזה כמו שאני נמצא במונדיאל ובועט פנדל. וזה באמת המצב שאני צריך לענות שאלה ואני "יורה" אותה לכיוון המנחה והמסך - זה כמו כדורגלן שבא לבעוט פנדל. אגב שאלתי את מכנס על זה, בתור אחד שלא החמיץ בקריירה שלו, חוץ מפעם אחת שלא נחשיב אותה. זה אמונה בעצמך וריכוז על בסיטואציה כזו מלחיצה. כמעט בכל פרק אני צריך איכשהו לעשות משהו כדי להגיע לריכוז". 

 

  אתה עדיין עוקב אחרי הקבוצה?

 

"מאז ימי הזוהר של שנות השמונים, אני חושב שמתישהו שהתחילו לקרות אירועים מצערים למכבי נתניה בשנות השמונים - אנחנו לוקחים את זה קשה. אני זוכר רגעים של בכי ודיכאונות, לקחתי איזושהי החלטה מאוד שכלתנית להתנתק רגשית. היום אתה יכול לקרוא לי בכינוי הגנאי קצת אוהד של הצלחות. אין מצב שאני לא שומע שנתניה ניצחה, גם לא זכרתי נגד מי ואחר כך רק שמעתי - אין מצב שאני לא אשמח. אני לא אתכחש אף פעם, כי זה משהו מגיל צעיר. הוא לא יכול לעזוב אותך אף פעם. דווקא השנה עקבתי די הרבה, הפינאלה היה באמת מאוד יפה ומרהיב. אחת לכמה זמן יש תקופה שאני מרגיש השראה מהקבוצה הנהדרת ההיא של שנות השמונים. השנה בכלל כשהגיע בני לם, שרק השם שלו עושה אותי שמח. זה משהו שחשבתי עליו, אני לא רוצה להמעיט  בעבודה המקצועית שלו - אתה מבין שיש משהו בקסם שהוא מסתובב ומפזר את אבק הכוכבים של התקופה ההיא. תמיד נתניה שמחה והתקפית, אז עם בני לם זה נראה בכלל תקופה נהדרת. תמיד יש חשיבות של מורשת כזאת. נתניה לא מצליחה בבונקר, או ב-1:0 והגנה מעולה. זה אף פעם לא נאמר על מכבי נתניה".

 

לסיום, מסר לקהל

 

"היהלומים הם לנצח. אני אומר יהלומים לנצח בגלל שזה משחק מילים ואני חושב שזה בדיוק הדבר הזה שאני רואה מה קורה עם בני לם ו"הנצח" הזה - זו באמת הרוח הזאת שיש למועדון. לפעמים היא עושה סיבוב כזה והולכת אבל היא תמיד חוזרת חזרה. תמיד להאמין, והתארים עוד יחזרו - אני באמת מאמין בזה. יש דברים שהם רוחניים, ואני לא מתחבר לזה הרבה, אבל כשאתה רואה שזה מייצר מציאות - זו כבר עובדה. אני עם בני".