דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4) 
.jpg)
תכננתי לפתוח את הטור האישי שלי לאתר אחרת, פסקה רגילה שבה התכוונתי לספר עליי. אך בעודי מכינה קפה בעבודה בבוקר שאחרי התיקו מול בשאקשיר, עם חיוך שנמתח מהפרצוף שלי ועד לאצטדיון פתיח טרים, פונה אליי מכר מהעבודה ואומר לי ״את יודעת, מעולם לא פגשתי בחורה שכל-כך אוהבת כדורגל, יותר מזה – שאוהדת נתניה, ועוד יותר מזה – שבכלל גרה בחיפה״.
קוראים לי סיון, אני בת 24, ואני גאה להיות בחורה, אוהבת כדורגל, אוהדת מכבי נתניה שבכלל גרה בחיפה. מי שהוביל אותי לכך זה אבי, שיום אחד כשהיה ילד החליט שמעתה ואילך הוא אוהד מכבי נתניה
אני לא זוכרת להגיד מתי הפעם הראשונה שצפיתי במשחק של נתניה או הפעם הראשונה שלי שהגעתי לאצטדיון, מכיוון שנדבקתי בחיידק שנקרא ״מכבי נתניה״ בגיל מוקדם, יש שיגידו מוקדם מדי. אולי כי אבא רצה להעביר את האהדה לקבוצה אליי, אולי כי בתור ילדה התלהבתי מהשירים והתופים, או אולי כי בכלל אבא רצה בן בכור שיאהוד יחד איתו את הקבוצה (ובסוף פיקששתי לו את התוכניות).
להיות ילדה אוהדת של מכבי נתניה בעיר חיפה, שהיא המעוז של מכבי חיפה, זה להיות נטע זר.
זה לקבל מבטים מוזרים כשאני אומרת לאנשים שאני אוהדת מכבי נתניה ״למה לך? מה הקשר שלך? את גרה בחיפה״, השירים שאני שרה לא מוכרים לסובבים אותי, אין לי חברים לשוחח איתם על הקבוצה, האהדה שלי לקבוצה הופכת למושא ללעג ובבקרים שלאחר הפסד מולם פשוט לא רציתי ללכת לבית הספר.
זה לנסוע יותר זמן בכבישים למשחקים ולא להנות ממשחקים קרובים לבית.
זה לקבל מבטים מוזרים כשאני אומרת לאנשים שאני אוהדת מכבי נתניה ״למה לך? מה הקשר שלך? את גרה בחיפה״, השירים שאני שרה לא מוכרים לסובבים אותי, אין לי חברים לשוחח איתם על הקבוצה, האהדה שלי לקבוצה הופכת למושא ללעג ובבקרים שלאחר הפסד מולם פשוט לא רציתי ללכת לבית הספר.
זה לנסוע יותר זמן בכבישים למשחקים ולא להנות ממשחקים קרובים לבית.
השנים עברו, גדלתי והתגברתי וכתוצאה מהשנים שחלפו התרחקתי מעט מהקבוצה, עד לשנה שבה אבא שלי היה בשנת אבל. פתאום לא היה לי עם מי לשמוח בניצחונות, לא היה לי עם מי ללכת למשחקים – הרגשתי את החוסר של מכבי נתניה בחיים שלי. מאז, החלטתי לקחת על עצמי למלא את החלל החסר של מכבי נתניה בבית, ובעיקר בלב.
למדתי את השירים החדשים, ביקשתי מחברים לבוא איתי למשחקים, קפצתי על ההזדמנות ללכת למשחקים בסמי עופר מול היריבות החיפאיות ולפתע הרגשתי את האהבה לקבוצה חוזרת אליי – עוצמתית יותר, משמעותית יותר, עמוקה יותר.
בכיתי בגול של אחמד עאבד בדקה ה-97 בגמר הגביע, צרחתי מאושר מהצמד של שון וייסמן שהעלה אותנו ליגה אחרי שנה אחת בלבד בלאומית, עצמתי עיניים לאורך כל הפנדלים שבסופם חמק מאיתנו הגביע, כמעט גרמתי לשכנים שלי להזעיק משטרה בעקבות הצרחות הלא פרופורציונליות שצרחתי בגול של גיל יצחק ועד היום מחכה לקאמבק של לארי כדי לפצות על הכדור שניסה להקפיץ מעל השוער ;)
להיות אוהד נתניה בעיניי ...
זה לצפות בסרטון של הגול של גיל יצחק בערך כ-20 פעמים לאחר המשחק ולוודא שהכדור נכנס לשער.
זה ללכת עם אותו צעיף לכל משחק כבר למעלה מעשור כי אם אחליף צעיף זה בטח יעשה נאחס.
זה ללכת עם אותו צעיף לכל משחק כבר למעלה מעשור כי אם אחליף צעיף זה בטח יעשה נאחס.
זה להנות מכל כתבה או אמרה מחמיאה על הקבוצה, לשפשף את העיניים ולא להאמין.
זה גם כשהקבוצה מובילה 3-0 עדיין להיות בלחץ שהקבוצה השנייה תשווה.
זה להתרפק על תקופת ״נתניה ועוד 16״ ולקוות ש ״האימפריה עוד תחזור״.
זה לא להחליף מקום ישיבה באצטדיון.
זה לחשוש מהדקה ה-83 במשחק.
זה להבין שמכבי נתניה היא לא קבוצה קטנה, והיא בקנה אחד עם כלל הקבוצות הגדולות של הליגה!
פונה אליי מכר מהעבודה ואומר לי ״את יודעת, מעולם לא פגשתי בחורה שכל-כך אוהבת כדורגל, יותר מזה – שאוהדת נתניה, ועוד יותר מזה – שבכלל גרה בחיפה״.
עניתי לו – ״כנראה אף פעם לא הכרת את הבחורה הנכונה״.
עניתי לו – ״כנראה אף פעם לא הכרת את הבחורה הנכונה״.
״בטוב ברע, אני נשבע – עד המוות בצהוב, כי רק אותך אני אוהב נתניה״.
.png)
